צרו קשר

הזמן אינו מרפא. הזמן מעצים את הכאב עם התובנה שכבר לא תשובו עוד.

דף הבית Aviv > הזמן אינו מרפא. הזמן מעצים את הכאב עם התובנה שכבר לא תשובו עוד.

קוץ – כבר שנה עברה שנה. לא אצליח במילים להסביר עד כמה קשה היא היתה לכולנו. האבדן שחווינו הוא בלתי נתפס. יפתח , יונתן, רותם לבנת ואביב אינם איתנו כבר שנה. לפני שנה בהלוויה ובאזכרה עוד דיברתי אליכם ממש כאילו אתם איתנו. כי כך נהוג? כי לא רצינו להאמין? כי היו לנו כאבי פנטום כמו […]

הזמן אינו מרפא. הזמן מעצים את הכאב עם התובנה שכבר לא תשובו עוד.

קוץ – כבר שנה

עברה שנה. לא אצליח במילים להסביר עד כמה קשה היא היתה לכולנו.

האבדן שחווינו הוא בלתי נתפס. יפתח , יונתן, רותם לבנת ואביב אינם איתנו כבר שנה.

לפני שנה בהלוויה ובאזכרה עוד דיברתי אליכם ממש כאילו אתם איתנו. כי כך נהוג? כי לא רצינו להאמין? כי היו לנו כאבי פנטום כמו איבר שנכרת , למרות שהלכתם עדיין הרגשנו אתכם?

היום אני כבר מדבר עליכם. על מי שהייתם עבורי ועבור עוד המון אנשים .

הזמן אינו מרפא. הזמן מעצים את הכאב עם התובנה שכבר לא תשובו עוד ומתחבר לגעגועים עזים אליכם. געגועים שמתפרצים בכל פעם שמשהו יומיומי מזכיר אתכם. וזה מגיע בלי הכנה מראש ומתנפץ לתוך החזה.

כשאני מערבב את הקפה אני נזכר איך תמיד אביב אמר לי קובי, עדיף לערבב עם שני מקלות . כי זה נותן תנע (מונח בפיזיקה) יותר טוב. ואני שותה הרבה פעמים קפה בכל יום אז תארו לעצמכם כמה הוא נוכח בזיכרוני.

כשאני צופה בספורט בעיקר בכדורגל אני נזכר איך תמיד שאל אותי:  “קובי, איך לא ראית את המשחק אתמול? מה כבר יכול להיות יותר חשוב ממשחק כדורגל טוב?

בכל פעם שאני טורק את דלת הרכב אני נזכר איך אביב היה דופק לי על פח הרכב ובוחן את איכות הרכב דרך צליל ההקשה עליו. וכשנסעתי עם אוטו יפני אמר לי: קובי זה לא פח זה קרטון.

כמו ששמתם לב בוודאי כל משפט נפתח באמירת שמי. אז בכל פעם שמישהו במקרה פותח משפט בשמי אני נזכר איך תמיד ,אבל תמיד, פתח אביב  כל משפט ב: “קובי…. וממשיך בשאלה או אמירה .

וכך גם פנה לכולם. בשמם לפני כל משפט .כי היה לו חשוב להתייחס לכל אדם באשר הוא ותמיד בגובה העיניים.

אביב נתן כבוד למילה הנאמרת ובעיקר למילה הנכתבת. כשמישהו לא דייק בעברית היה מתחלחל. לעולם לא העיר לאדם הטועה אך לי היה אומר בלחש : “איזה עילג…”

אביב ולבנת חיו חיים מלאים. הסתפקו במועט והיה להם המון. בעצם אולי כדאי  לציין שלאביב היו “סנטימנטים” לחפצים ולקה ב”אגרנות” (הגדרה שלו) . כשזה היה יותר מידי לבנת היתה אומרת לו :” יום אחד אתה תקום ותראה שזרקתי את כל הגרוטאות שלך ותגיד תודה שלא זרקתי גם אותך….”

אך הסתפקותם במועט גרמה להם להגשים את חלומותיהם דרך עשייה משמעותית של כל אחד מהם. אביב שיצר כאומן כל הזמן בזמנו הפרטי ובמקביל בנה תחום עסקי לתפארת המושתת על אנשים מחויבים למשימה. ולבנת שהצליחה בשלב מתאים בחייה להקים את בית המלאכה ולקבץ סביבו קהילה או בעצם קהילות של אנשים ממקומות שונים המוצאים יחד מכנה משותף בסיסי ומביעים את עצמם באמצעות יצירה ועשייה.

לפני מספר ימים ציינו את העפיפוניאדה בחוף תל אביב. כל כך הרבה אנשים התקבצו סביב תחביבו של אביב וסביב מסורת שבנה במשך שנים. שם, בני אמר שהאירוע מהווה סמל של תקווה, שלום ותום. תקווה שלום ותום זה בדיוק אביב. איש אופטימי, שוחר שלום ותם (מלשון שלם) במובן הטוב של המילה.

מורשתו של אביב מתלכדת עם תחביביו . בעולם שלנו הוא היה מנהיג משלב חמש (כפי שהוגדר בספר גלגל התנופה). מנהיג המשלב נחישות והשגיות עם יכולות בין אישיות עילאיות וענווה אמיתית ועמוקה.

לפני מספר חודשים אשר כתב והלחין שיר . עץ האגס . השיר נכתב על אביב ויצר אצלי קונוטציה לשיר אחר של רחל המשוררת . המילים וההקשר מצמררים אותי כל פעם מחדש.מה שנקרא : “לא נגעתי…”

עץ אגס/ רחל

יד אביב בקשר הזה

אדם מקיץ משינה ורואה מול חלונו עץ אגס מלבלב

ובן רגע , ההר,  זה רבץ על הלב התפורר ואינו

הן תבין

לא יוכל אדם באבלו התעקש על פרחו האחד שכמש בנשימות הסתיו האכזר

אם אביב מפייסו ומגיש לו חייך והגש

זר פרחים ענקי למול חלונו ממש.

בפועלו של אביב טרום המלחמה הקדיש לא מעט למען שלושת השבויים בעזה. צייר את דמותם והפיץ את הציור על פני כל הדרום . ציור אייקוני. אם היה איתנו היום, ודאי  היה מצייר את כל מאה ואחת החטופים שעוד נותרו ומקדיש את כל זמנו ומרצו לקידום שחרורם. בואו נתפלל בשמו ובשם כל הנופלים שנראה אותם במהרה איתנו .

כמנכ”ל חברת אביב אני רוצה לקוות שנהיה ראויים לשאת את שם החברה “אביב”  כהוקרה והודיה לאדם גדול שהותיר מורשת של עשייה וענווה.

עכשיו, שוב כבר סתיו

 ואני מתגעגע לאביב.

קובי בן משה