סביבה
חדשנות אנרגטית ברשויות: ארבעה כיוונים לשינוי
מפת הדרכים של משרד האנרגיה ל־2030 מציבה יעד ברור: ייצור של 30% מצריכת החשמל של ישראל מאנרגיות מתחדשות, עם יעד ביניים של 25% עד 2025. לפי הערכות עדכניות, כ-16,000 מגה וואט של ייצור סולארי מותקן ידרשו כדי לעמוד ביעד זה. נכון ליוני 2025, נתוני רשות החשמל מצביעים על הספק מותקן של כ-7,000 מגה וואט בלבד, רחוקים בכ-3,000 מגה וואט מיעד הביניים לשנת 2025. אי עמידה ביעד הלאומי עשוי לגרור ברמה המקומית הפעלה של יחידות ייצור מזהמות או אף פגיעה בפיתוח העירוני. הדרך לצמצם את הפער ולעמוד ביעדים נשענת על שני עמודי יסוד: האחד – הרחבת כושר ייצור האנרגיה המתחדשת, והשני – צמצום הביקוש לאנרגיה חשמלית. נדמה כיום כי מירב תשומת הלב הלאומית מופנה להגדלה משמעותית ביכולת הייצור, ובצדק מסויים – הפעולות הנדרשות להגדלת קיבולת הייצור ברורות – קידום התקנת מתקנים פוטו-וולטאים בדו שימוש בעיקר במגזר הפרטי (תכנית “100,000 גגות” של משרד האנרגיה), וקידום של פרויקטים סולאריים קרקעיים גדולים במוסדות התכנון. בהפחתת הצריכה התמונה מורכבת יותר, תכנית משרד האנרגיה לשנים 2020–2030 מעריכה את פוטנציאל ההתייעלות הכולל של המשק בכ־17% מצריכת החשמל החזויה לשנת 2030 – שיעור מקביל להשפעה של אלפי מגה־ואט סולאריים.
רשויות רבות בישראל מבקשות לקדם חדשנות אנרגטית בתחומן – בין אם באמצעות פתרונות מקומיים ובין אם כדי לעמוד ביעדים לאומיים. אלא שבדרך הן מתמודדות עם אתגרים מבניים המכבידים על ההתקדמות.
בין הקשיים המרכזיים עמם מתמודדות רשויות בישראל:
– מגבלות תקציב: פרויקטים חדשניים דורשים השקעה וסיכון, ולעיתים אף בתחומים שאינם קשורים באופן ישיר לאנרגיה.
– רגולציה נוקשה: מגבלות משמעותיות בכוח החקיקתי של הרשויות – אפילו כשיש פתרון זמין. כך לדוגמא בשוק החשמל הריכוזי בישראל, לא ניתן לחלק אנרגיה באופן מקומי, כך שאפילו אם בניין מגורים מחליט לרכוש סוללת אגירה לחירום, אין אפשרות לחבר את הדיירים אליה בשגרה, ובכך להפחית את צריכת החשמל של הבניין בשעות השיא.
– עומס תפקודי: ברשויות מקומיות רבות (גם בגלל מגבלות הרגולציה) אין בעל תפקיד ייעודי שאחראי על תחום האנרגיה. במקרים רבים, נושאים כמו חיסכון אנרגטי, ייצור סולארי, שילוב טכנולוגיות או ניתוח צריכת חשמל – נופלים על אגפים שונים או על ממונה האנרגיה ברשות. המחלקות השונות כבר מתמודדות עם עומס יומיומי, תגובה לתקלות שוטפות, רכש, ובמקרים רבים גם ניהול פרויקטים בפועל, ובכך לרוב אין גורם מתכלל יחיד ומקצועי עם ראיית על שיכול להתוות את המדיניות העירונית תוך הסתכלות רחבה.
– חוסר נגישות לנתוני אמת: ללא מיפוי צריכה וניתוח נתונים, קשה לזהות מה אפשר לשפר. עם זה בדיוק מתמודדות הרשויות אשר לא מקבלות באופן שגרתי גישה לנתוני חברת חשמל למרחבים מוגדרים, ובעצם כלל לא יודעות אם צעדים שהטמיעו מביאים לתוצאות מדידות ברמה העירונית.
אם כך, מהו תפקידה של הרשות המקומית בקידום התייעלות אנרגטית וייצור אנרגיה מתחדשת? היכן ממוקמים מנופי ההשפעה המשמעותיים ביותר, וכיצד יכולה חדשנות מוניציפלית להתבטא בקידום חוסן ואפקטיביות אנרגטית?
שלוש קביעות מרכזיות עשויות להנחות את המענה לשאלות אלה:
1. צמצום הביקוש לאנרגיה והגדלת הייצור הם אתגרים מורכבים ומרובי ממדים הדורשים מארג של צעדים טכנולוגיים, התנהגותיים ומבניים, ולא פעולה יחידה וברורה כפי שקיים בצד ההיצע
2. לרשויות המקומיות תפקיד קריטי בהובלת ההתייעלות הודות לאחריותן הישירה על מבני ציבור, מרחב ציבורי, מערכות תחבורה מקומיות, תהליכי תכנון עירוני, גישה למידע, והשפעתן על התנהגות תושבים
3. ההשפעות של צעדי ההתייעלות חורגות מעבר לחיסכון באנרגיה וכוללות שיפור משמעותי באיכות החיים העירונית
כשאנו מדברים על חדשנות אנרגיה עירונית, אימוץ של פתרונות מדף טכנולוגיים או יישום ישיר של הנחיות קיימות לא יעזרו בהתגברות על הקשיים המבניים שתוארו. לצורך כך נדרשת גישה ניסיונית, חקרנית וגמישה, השואפת להתגבר על מגבלות השטח באמצעות פריצות דרך קטנות ומקומיות. זוהי הגישה הרב-ממדית לחדשנות. במאמר זה נשתמש במסגרת מושגית של “מרובע החדשנות”, הכולל ארבעה מימדים משלימים: חדשנות טכנולוגית, יישומית, רגולטורית וניהולית. כל אחד מהממדים הללו חיוני ליצירת שינוי עמוק, בר קיימא, יצירתי, ומותאם לתנאי השטח של הרשות המקומית
חדשנות יישומית
המימד הראשון – חדשנות יישומית – עוסק בשאלה הפשוטה לכאורה אך הקריטית: איך ממירים חזון להתייעלות אנרגטית והגדלת הייצור המקומי לפרויקטים פיזיים ברחובות העיר למרות סט החסמים? בתוך תחום זה נכללים בין השאר פריסת עמדות טעינה ציבוריות לרכב חשמלי, הקמת מרכזי חוסן קהילתיים הכוללים ייצור ואגירת אנרגיה סולארית, רשת שבילי אופניים רציפה שמפחיתה את עומס התנועה וצריכת האנרגיה בעיר, קירוי סולארי במוקדי מפתח, עידוד התקנות סולאריות במגזר הפרטי, ועוד. בעוד שרוב הפתרונות המתוארים כאן אינם כוללים שימוש בטכנולוגיה חדשנית, עצם היישום שלהם באופן אפקטיבי במרחב העירוני אינו מובן מאליו ודורש גישה חדשנית. בהיעדר סט הנחיות או תמריץ כלכלי ברור, הרשויות נדרשות לפתח פתרונות יצירתיים על מנת לתקצב ולאפשר הטמעה של סט הפתרונות הנ”ל בקנה המידה העירוני.
דוגמא מאפיינת היא טעינת רכב חשמלי – בתחילת 2025 נוסעים בכבישי ישראל מעל 100 אלף כלי רכב חשמליים, בעוד שלרשותם רק כ-7,000 עמדות טעינה ציבוריות – כ-7 עמדות ל-1000 מכוניות. המחסור בתשתיות ציבוריות בשוק הדיור הייחודי בישראל, שברובו בתים משותפים עם פלח משמעותי בשכירות, כבר מתורגם לפגיעה בשוק: מסירות הרכבים החשמליים צנחו ב-29% בשליש הראשון של 2025, לראשונה מאז 2021. משמעות שחרור חסם הטעינה הציבורית הוא חיסכון שנתי של אלפי שקלים בשנה לתושבי העיר, תרומה להתייעלות משמעותית במשק האנרגיה בישראל, שיפור ניכר באיכות האוויר העירונית, ובהסתכלות עתידית – מאגר עצום של אנרגיה אגורה שניתן יהיה להשתמש בו בחירום, לוויסות רשת החשמל וקליטה נוספת של אנרגיה סולארית. פריסה רחבה של תשתיות טעינה ציבוריות תהיה חדשנית אם תסתכל על העיר כמכלול ותדע לבנות מערכת תיעדוף שמתחשבת בכל סט התועלות המקומי, תדע לייצר מודלי תפעול שמשלבים בין המגזר הפרטי לציבורי, תדע לשלב בין תשתיות הטעינה לתשתיות אחרות בעיר כמו עמודי תאורה ומערכות סולארית, ולעשות זאת בצורה המהירה והיעילה ביותר. אבל מאיפה יגיע המידע כדי לבצע תיעדוף חכם? על כך במימד הבא.
חדשנות ניהולית
הצעדים היישומיים שתוארו בפרק הקודם – טעינה, שבילים, קירוי סולארי – יישארו נקודות יפות במצגת בלבד אם לא יוכלו להיבחן במספרים, להימדד מול החלופות ולהצדיק את המשאבים המושקעים בהם. תהליך קבלת ההחלטות לרוב מתעלם ממדידת ריבוי תועלות. לדוגמא – שילוב של עצים, קירוי סולארי ומסלול אופניים לאורך שדרה ראשית עשוי להפחית את צריכת האנרגיה המקומית במספר מימדים:
– קירור השדרה ולכן ירידה בדרישה למיזוג במבנים הסמוכים.
– עליה בנצילות יחידות המיזוג הסמוכות (הפחתה של אפילו 2 מעלות בטמפ’ הסביבה יכולה לחתוך כעשרה אחוזים מצריכת החשמל למיזוג אוויר).
– עליה בנוחות התרמית בשדרה ולכן עידוד רכיבת אופניים על פני נסיעה ברכב.
– הצללה על חניות לאורך הכביש שמפחיתה את צריכת החשמל למיזוג ברכבים החשמליים החונים.
כאן נכנסת לתמונה החדשנות הניהולית – היכולת לבנות שכבת נתונים עשירה, יעילה, שקופה, ורלוונטית ולהשתמש בה בתהליכי קבלת החלטות.
התוכנית הלאומית להתייעלות באנרגיה מסתמכת על מדד עצימות ארצי בקוט”ש ליחידת תל”ג ברמת המשק. מדד כזה אמנם מתאים לממשלה, אך הוא מסתיר שונות אדירה בין שכונות ואף בין רחובות. בלי פירוק עצימות-האנרגיה לרזולוציה של בלוק, אי אפשר לדעת אם תכנית ההצללה ברחוב באמת הפחיתה את צריכת האנרגיה לקירור בדירות הגובלות או הגדילה את התנועה הרגלית והרכובה בסביבה. בלי מדידת טמפ’ רחבה בעיר, אי אפשר לדעת איפה המקומות בעלי התיעדוף הגבוה ביותר להשקעה בהצללה. יתרה מכך – אפילו נתוני צריכה רציפים שמגיעים ממבני ציבור ברשויות בהם הותקנו מונים חכמים אינם משמשים לרוב לאיפיון צריכת האנרגיה ולקביעת סדרי עדיפויות ביישום אמצעי חיסכון.
רשות שרוצה לקבל החלטות אנרגטיות חכמות יכולה – ובעיקר צריכה – לשזור יחד פסיפס מקורות מידע מגוונים: נתוני מונים חכמים במבני ציבור, מפות אי-חום המבוססות על חיישנים ולוויינים, ודפוסי ניידות רכה הנשענים על נתוני תנועה ואפליקציות שיתוף-נסיעות. אליהם מתווספים שני נכסי-מידע פוטנציאליים רבי-עוצמה: מסירה וולונטרית של נתוני צריכה ותפוסה מהסקטור הפרטי (מערכת ה-Energy Star האמריקאית היא דוגמא מעולה), ובקשות נתונים אזוריים מחברת החשמל. הנתונים האזורים הם הכרחיים לצורך בניית תמונת מצב ומעקב רב שנתי אחר האפקטיביות של צעדי ההתייעלות העירוניים. לבסוף, בסיס נתוני התכנון העירוני – היתרי בנייה, תכניות פינוי-בינוי ומסמכי מתאר – מהווים מנוף משמעותי נוסף לאיסוף מידע. היכולת להנהיג מדיניות חכמה תלויה קודם כל ביכולת למדוד – ואם אי אפשר למדוד, אי אפשר לנהל.
חדשנות רגולטורית
חדשנות רגולטורית ברמה העירונית מתחילה בהכרה שאפילו במבנה הריכוזי בישראל שמורות בידי הרשות המקומית מנופי השפעה משמעותיים – בעיקר הנחיות התכנון המקומיות ותקנות העזר. בשני המנגנונים הללו העירייה רשאית לעצב כללים מחמירים או גמישים, בתנאי שהם מותאמים לתנאי השטח המיוחדים לה: משונות האקלים בין שפלה למדבר, דרך פערי הצפיפות בין שכונות צמודות קרקע למתחמי רבי-קומות, ועד למרקם התחבורתי שמכתיב היכן נדרשת תחלופה מהירה בעמדות טעינה ציבוריות והיכן אפשר לאפשר גמישות רבה יותר.
בכל הנוגע לייצור אנרגיה מתחדשת, המצב החוקי מורכב. רק לאחרונה פרסם מינהל התכנון הנחיות המחייבות התקנת מערכות סולאריות במבנים שאינם רבי קומות, אך כמה ערים כבר הרימו את הרף ודורשות ייצור סולארי בכל מבני המגורים החדשים, דיווח על היקפי הצריכה החזויים בתוכניות בינוי, וחלקן אף דורשות הטמעת מערכות אגירה או תשתית מתאימה. יוזמות כאלה מדגימות כיצד רגולציה עירונית יכולה לפרוץ דרך ולהקדים את החקיקה הלאומית, תוך משוב מהשטח ושיפור מתמשך, ותוך אחריות וזהירות שלא להטיל מגבלות יתר על הפיתוח ולא לדרוש אמצעי יתר הפוגעים ביעדים חשובים אחרים.
עם זאת, ישנם מהלכים שרק שינוי ארצי יכול לאפשר. לדוגמא – חיוב יזמים לדאוג לאספקת אנרגיה נקיה עבור חלק מוגדר מצריכת האנרגיה של הפרויקט, או הסדרת קרן אנרגיה מתחדשת עירונית שתממן פרויקטים קהילתיים כמו קירוי סולארי. בתחום זה נדרשת מן הרשות יצירתיות אסטרטגית – להציג נתונים המתמקדים בריבוי התועלות (על ידי אימוץ חדשנות ניהולית שכבר הוזכרה), לבנות קואליציה בין-עירונית ולדרוש תיקוני חקיקה מנומקים היטב.
חדשנות טכנולוגית
המרכיב האחרון במרובע החדשנות הוא למעשה הראשון שאנשים חושבים עליו כשהם שומעים על חדשנות. אבל חדשנות טכנולוגית אינה מסתכמת ברכישת גאדג’טים או מערכות מידע ודשבורדים מעוצבים. החדשנות הטכנולוגית בעיר מתבטאת ביכולת הרשות לזהות את מקרי הבוחן המעניינים ביותר, לזהות טכנולוגיות מתאימות, וליצור קשרי עבודה עם חברות טכנולוגיה ולא פחות חשוב מכך, עם מוסדות מחקר.
בחירת אתר פיילוט לבחינת טכנולוגיה לחיסכון באנרגיה על סמך ניתוח נתונים (עליו כבר דיברנו בחדשנות ניהולית) הוא תהליך חדשני בפני עצמו. לדוגמא, זיהוי בית הספר שצריכת האנרגיה שלו ליחידת שטח, לתלמיד, או לשעות לימוד חורגת משמעותית מהממוצע העירוני באותו מדד.
ישנה חשיבות רבה לשיתוף פעולה צמוד בין הרשויות לבין מוסדות אקדמיים ומקצועיים. תחום הנתונים והבינה המלאכותית נמצא בזינוק משמעותי בעשור האחרון ומספר רב של מוסדות מחזיקים ביכולות וכלי ניתוח מתקדמים שיכולים לשרת את הרשות בבניית אותו בסיס נתונים לקבלת החלטות עם נתונים שקיימים כבר היום ובהשקעה מינימלית. יתרה מכך, המגזר האקדמי יכול לסייע לעיר במדידות מתקדמות – טמפ’ מקומית, תנועה, הצללה ועוד. תקציבי הרשות אינם צריכים לשאת את העול לבדם כמובן, וכאן, בנוסף לתקציבים אקדמיים, על הרשות לזהות הזדמנויות מימון כמו Horizon Europe, קולות קוראים של משרד האנרגיה, ושלל מענקי חדשנות מקומיים ובינלאומיים.
החדשנות הטכנולוגית היא שילוב מושכל של טכנולוגיה, מחקר ונתונים, פיילוטים ממוקדי KPI, וקואליציות מימון יצירתיות. היא נסמכת על שלושת הממדים הקודמים – ניהול, רגולציה ויישום – וגומלת להם בזיהוי פתרונות פורצי-דרך, במינימום סיכון ובמקסימום ערך ציבורי.
ואיפה אתם עומדים?
המסר המרכזי של מאמר זה הוא שלמרות האתגרים הרבים במשק האנרגיה הריכוזי בישראל, כמעט כל רשות בישראל יכולה – וצריכה – לגלות סקרנות ויצירתיות ולקדם חדשנות באנרגיה. בעשור הקרוב, האתגרים האנרגטיים יהפכו מוחשיים מתמיד – מחירי החשמל, הפסקות חשמל, ושינויי אקלים. עיר שלא תדע להתאים את עצמה למציאות החדשה לא רק שתפגר אחר אחרות – היא עשויה להביא לפגיעה באיכות החיים, הכלכלה, והבריאות של תושביה. דווקא מתוך אילוצים, נולדות ההזדמנויות – התפתחות של ערים חכמות, גמישות, וחסונות. באמצעות ייעוץ מקצועי, קביעת מדיניות ממוקדת ושימוש מושכל בתקציבים ובכוח אדם, אפשר לייצר שינוי מדיד ומשמעותי, לפרוץ דרך, ולהוות דוגמא הן במרחב הרשותי הישראלי, והן בעולמי.
חמש שאלות שכל ראש רשות צריכ/ה לשאול:
1. האם יש לי תמונת מצב עדכנית של צריכת האנרגיה בנכסי העירייה? האם אני יודע מי הצרכנים שבאופן יחסי צורכים יותר אנרגיה?
2. מה הפוטנציאל הלא ממומש לייצור אנרגיה סולארית במרחב הפרטי, הציבורי, והרשותי?
3. האם יש ברשותי בסיס מידע לצריכת אנרגיה, ייצור אנרגיה, תנועה, וטמפ’?
4. האם מדיניות האנרגיה העירונית נוגעת בכל ארבעת מימדי החדשנות?
אהבתם?
קבלו את התכנים שלנו ישירות לתיבת המייל
זאת תחילה של ידידות מופלאה (:
ממש בקרוב נתחיל לשלוח לך תכנים, נתראה באינבוקס!